פסק-דין בתיק ע"א 915-10-11

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע מיום 6.6.11 בת.א. 4689/09 שניתן על ידי כב' השופט עמית כהן, בו התקבלה תביעתו של המשיב לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ''ה- 1965 (להלן- " החוק"), ונקבע כי המערער ישלם למשיב פיצוי בסך 18,000 ש''ח.

רקע

2. המערער, אלדד בעל הנס (להלן- " המערער") והמשיב, צבי קורבשי (להלן- " המשיב"), המכהן כיו''ר ועד המושב, הינם תושבי מושב פטיש (להלן- " המושב"). בין אביו של המערער, רב המושב, לבין המשיב קיים סכסוך באשר לבית המגורים של משפחת הרב במושב, בשלו מתנהל הליך משפטי בין הצדדים. במסגרת סכסוך זה, פרסם המערער בערב ראש השנה תש''ע (ספטמבר 2009) מכתב שהופנה לתושבי המושב (להלן- " המכתב"), בו תאר את פרטי הסכסוך וקרא ליתר חברי הועד לפעול להסדרתו, תוך כדי העברת ביקורת חריפה על התנהלות המשיב. בין היתר, כתב המערער: 

"צביקה קורבשי התנגד בכל תוקף, ובמרמה נטה קו קיצוני, שכידוע נועד לנגח ברב המושב שאינו לטעמו...

צביקה קורבשי לצערי מוביל שולל את המושב, פותח במלחמות ומנהל מאבקים חסרי תועלת על גביכם, זהו תפוס (צ''ל- דפוס) פעולה אופיני ושיטטי (צ''ל- שיטתי) של טירוף, ושל חוסר שפיות קיצונית...

הפוליטיקה המושחתת בפטיש הרסה כל חלקה טובה בפטיש...

הכל מתחיל ונגמר בפוליטיקה, לצערי אנו חיים בעידן שנבחרי ציבור חדלו לעשות שיקולים של טובת הציבור, או של אינטרס הציבור, הכל נעשה תוך שיקולים אישים מגמתיים ופוליטים, ובמסווה של טובת הציבור כביכול, למראית העין, והכל מחזה תעתועים, וזה גובל ברמיה והונאת הציבור, הלעטת שקרים וסיפורים לא עובדתיים, והסתה פרועה בלתי פוסקת, כפי שנוכחנו לראות בעליל בתקופת הבחירות להנהלת האגודה, והמטרה היא שמקדשת את האמצעים, וזה הזמן לערוך חשבון נפש!

... הועד הנוכחי אינו מרוצה מהתנהלותו של היו''ר, הם מבקשים פעם אחר פעם להדיח אותו מתפקידו, זאת לאור גילויים חדשים שעולים מעת לעת של אי סדרים והטעיה בתחומי הנהלת המושב, וזה נכון גם לגבי תביעת הרב..."

3. ביום 6.12.09 הגיש המשיב תביעה כנגד המערער בגין לשון הרע, ותבע פיצוי של 100,000 ש''ח, ללא הוכחת נזק, בהסתמך על הוראות סעיף 7א(ג) לחוק. ביום 5.6.11 לא הופיע המערער לישיבת קדם משפט אליה הוזמן. לבקשת המשיב, נתן בית המשפט קמא פסק דין במעמד צד אחד.

ביום 12.6.11 הגיש המערער בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדרו, וטען כי לא הגיע לדיון עקב תקלה בשל חוסר תשומת לב. ביום 21.8.11 דחה בית המשפט בקשת המערער לביטול פסק הדין, וקבע כי אין לשנות מפסק הדין, לאור סיכויי ההגנה מכיוון שהסיכוי שהתוצאה תשתנה, אם בכלל, במידה וישמעו ראיות, הינו קלוש. 

בית המשפט קמא קבע כי יש בדברי המערער לשון הרע, וכי על אף שהמשיב הינו איש ציבור, יש ליתן עדיפות להגנה על שמו הטוב. עוד נקבע כי לא עומדת למערער הגנת 'אמת דיברתי', כיון שהמערער לא הגיש כל ראיה להוכחת טענותיו. גם לא קמה למערער הגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק. תנאי סעיף 15(1) אינם מתקיימים, משלא ניתן לומר כי המערער לא ידע כי קיים אדם שיפגע מדבריו. תנאי סעיף 15(2) אינם מתקיימים, שכן לא היתה חובה על המערער לפרסם את הדברים בפני חברי המושב, וודאי שלא היתה עליו חובה לכלול בפרסום אמירות שאינן רלוונטיות להליך המשפטי. תנאי סעיף 15(3) אינם מתקיימים, על אף שיתכן, שהיה למערער עניין אישי כשר בפרסום, כיון שמדובר באמירות אישיות עולבות שלא היה בהן לתרום להליך המשפטי, ונראה כי הן נועדו אך להדחת המשיב מתפקידו. תנאי סעיף 15(4) אף הם אינם מתקיימים, כיון שהפרסום לא היווה הבעת דעה על התנהגות המשיב, אלא התיימר להיות עובדה קיימת. כמו כן, היסוד של תום לב המהווה דרישה בסיסית לתוקפו של סעיף 15 אינו מתקיים, שכן חלה בעניין זה החזקה השוללת תום לב שבסעיף 16(ב)(2) לחוק, מאחר והפרסום לא הוכח כאמת.

בית המשפט קמא העמיד את גובה הפיצוי על 18,000 ש''ח, בהביאו בחשבון שמדובר בפרסום יחיד, בו סבר המערער כי הוא מגן על האינטרסים שלו ולא גרם נזק ממשי למשיב, אך מנגד זקף לחובת  המערער, העובדה שלא הביע חרטה על מעשיו ועמד על כך שדבריו הינם אמת.

טענות הצדדים

4. המערער טוען כי האמור במכתב אינו מהווה לשון הרע שכן אין במכתב דבר העשוי להשפיל או לבזות את המשיב, אלא רק ביקורת כלפי התנהלותו הציבורית. בית המשפט קמא יחס בטעות משקל אף לביטויים אשר המשיב לא תבע בגינם, או אשר לא יוחסו באופן ספציפי למשיב; כמו כן הוציא בית המשפט, חלק מהביטויים מהקשרם ונמנע מלהתייחס למגמתו הכללית של המכתב, שביקש לאחות את הקרעים שנוצרו בין תושבי המושב. המערער סבור כי עומדת לו הגנת 'אמת דיברתי', מאחר והמסמכים השונים שצרף לתצהיר עדותו הראשית, מעידים על התנהלותו הבעייתית של המשיב. את המצע העובדתי שבבסיס המכתב יש לראות כאמת חלוטה מאחר והמשיב לא טען נגד אמיתותו ומדובר בהבעת דעה בלבד. אין גם לדקדק בפרטים הקטנים של הפרסום כאשר רובו הינו אמת. כמו כן, קיים עניין בפרסום בהיות חברי המושב שותפים בנכסי האגודה.

המערער סבור כי מתקיימת בעניינו הגנת תום הלב, ובאופן מיוחד סעיף 15(3) וסעיף 15(4) להגנה זו. היתה זו חובתו של המערער להביא לידיעת הציבור את התנהגותו של המשיב, אשר הציבור נשא בעלויותיה מכיסו; היתה זו זכותו של המערער להגן על עצמו מפני מסע הדה לגיטימציה של המשיב כנגדו בפני הקהילה החברתית בה הוא מתגורר; דבריו היו הבעת דעה ואין לנתקם מהרקע בו נעשו. הפרסום לא חרג מגדר הסביר ואף לא הוכח כי אינו אמת ועל כן לא מתקיים החריג להגנת תום הלב.

המערער סבור כי היה מן הראוי ליתן לו יומו בבית המשפט ולבטל את פסק הדין שניתן במעמד צד אחד ללא שמיעת ראיות, במיוחד שעה שנמנע ממנו לטעון לגובה הפיצוי.

5. המשיב סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא. לשיטתו, המדובר בעיקר בהשגה על ממצאים עובדתיים, אשר ערכאת הערעור לא תמהר להתערב בהם. בית המשפט קמא התייחס לטענות המערער ודחה אותן אחת לאחת. המשיב מציין כי המערער אינו מביע חרטה על הפרסום אלא ממשיך לטעון, כי דיבר אמת, התנהלות שיש לזקוף לחובתו.

דיון

6. המערער טוען כנגד החלטת בית המשפט שלא לבטל פסק הדין שניתן במעמד צד אחד. הצדדים אינם חלוקים על כך שלא קיימת חובת ביטול מחמת הצדק, מאחר והמערער הוזמן לדיון כדין ולא התייצב. על כן חובה היתה על בית המשפט לדון בסיכויי ההגנה. להכרעה במחלוקת יש לבחון האם אכן עולה מהראיות שהיו בפני בית המשפט באופן חד משמעי כי המערער ביצע עוולת לשון הרע כהגדרתה בחוק, או שיש לבטל פסק הדין וליתן למערער יומו בביהמ"ש.